השעון הראה 6:10 בבוקר, ישבתי על קצה המיטה וחיפשתי עם הרגל את הכפכף על הרצפה.
ידעתי בדיוק מה הולך לקרות ברגע שכף הרגל שלי תיגע ברצפה - וזה הגיע.
כאילו מישהו נעץ לי מסמר ישר לתוך העקב.
הדקירה החדה הזאת בצעדים הראשונים של הבוקר.
נשענתי על הקיר והלכתי לשירותים על קצות האצבעות. כמו זקן.
אני בן 52.
אחרי 10 דקות של הליכה בבית זה נהיה נסבל. לא נעלם, אבל נסבל.
ואז בשמונה, אחרי חצי שעה של ישיבה ברכב, קמתי, וזה חזר בדיוק אותו דבר.
וככה זה היה כל יום. במשך שנתיים.
את הכאב עצמו הייתי עוד יכול לסבול, מה שקרע אותי היה משהו אחר לגמרי.
בקיץ שעבר נסענו כל המשפחה לטיול בחו"ל. תכננו אותו שנה.
ביום השני, אחרי שעה וחצי של הליכה בעיר, פשוט לא יכולתי יותר.
התיישבתי על ספסל ואמרתי להם שאני אחכה שם. שילכו בלעדיי.
ואשתי אמרה "אין בעיה" בקול הזה שאומר שיש בעיה.
והבן שלי, בן ה-14, הסתכל עליי ושאל: "אבא, אתה בא או שאתה נשאר?"
אמרתי לו שאני נשאר.
וישבתי שם על הספסל 40 דקות, מסתכל עליהם מתרחקים.
ובאותו רגע הבנתי שאני לא סתם עם רגל שכואבת. אני הופך לאדם אחר.
זה לא התחיל בטיול הזה. זה התחיל הרבה לפני.
הפסקתי לרוץ. רצתי 3 פעמים בשבוע במשך 11 שנים. זה היה השקט שלי. עליתי 9 קילו מאז.
הפסקתי לנעול נעליים רגילות. בכל אירוע משפחתי הגעתי בנעלי ספורט מגושמות, ובכל פעם מישהו העיר על זה.
הפסקתי לשחק ולהיות נוכח עם הילדים, כי הפעילות הייתה גרועה יותר מהבוקר.
ובעבודה, אני מורה, עמדתי 6 שעות ביום וספרתי את הדקות עד ההפסקה.
היו לילות שחשבתי מה אני אעשה אם לא אוכל להמשיך לעבוד ככה. את זה לא סיפרתי לאף אחד.
אני יודע איך זה נשמע. כמה גרוע זה כבר יכול להיות...
אבל הכאב הכתיב לי את כל היום. איזה נעליים יש בארון, אם אני יוצא, אם אני נשאר. הרגשתי שהגוף שלי בגד בי.
