הסוד של המכשיר של אורטופיקס הוא שילוב מיוחד שמטפל ישירות בשורש הנפיחות.
השילוב הזה מוציא את הנוזל שתקוע בקרסול ומחזיר לו את הגודל שלו תוך דקות.
יש לכן כבר ניחוש?
אני אחסוך לכן את הניחוש. זה שילוב של חום, עיסוי ולחץ.
ולפני שאסביר למה דווקא שלושה, אני רוצה לספר לכן מה שאף רופא לא אמר לי בשמונה הדקות ההן.
זה פשוט. ואף אחד לא טרח.
כוח המשיכה מושך נוזלים לרגליים כל היום. את זה כולן יודעות.
מה שאף אחד לא הסביר לי זה מי דוחף אותם בחזרה למעלה.
חשבתי שהלב עושה את זה. הלב לא עושה את זה לבד.
להוריד דם למטה זה קל. כוח המשיכה עוזר.
להעלות אותו בחזרה מהקרסול, מטר וחצי כלפי מעלה? זו עבודה של מערכת אחרת לגמרי.
בתוך הוורידים ברגליים יש שסתומים קטנים. הם נפתחים ונסגרים בערך מאה אלף פעם ביום, רק כדי שהדם לא ייפול חזרה למטה.
ויש את השרירים בשוק. בכל צעד הם מתכווצים, סוחטים את הוורידים, ודוחפים את הדם למעלה.
יש שקוראים להם הלב השני.
והם עובדים רק כשזזים.
וכשאני יושבת שמונה שעות מול מחשב, או כשהחברה שלי עומדת תשע שעות בכיתה, המשאבה הזאת כבויה.
אז הלחץ ברגל עולה, והנוזל נדחף החוצה מהוורידים אל תוך הרגל עצמה.
וזו הנפיחות.
זה הקרסול שנמחק. וזה החריץ שהגרב משאירה, כי יש שם נוזל שאין לו לאן ללכת.
וברגע שהבנתי את זה, הכל התחבר.
הבנתי למה בבוקר אני בסדר ובערב אני לא.
הבנתי למה אחרי טיסה זה נורא.
הבנתי למה יום שלם של הליכה מתיש אותי אבל לא מנפח, ולמה שלוש שעות של עמידה במקום דווקא כן.
והבנתי משהו שהרגיע אותי יותר מהכל. זה לא המשקל שלי. זה לא הגיל שלי. זו פיזיקה.
אף אחת מאיתנו לא בחרה לשבת שמונה שעות מול מסך, ואף אחת לא בחרה לעמוד תשע שעות ליד קופה.
אצל אחת זה מגיע מעמידה בעבודה. אצל שנייה מישיבה. אצל שלישית מגיל המעבר או מהריונות. ואצל רבות פשוט מהחום הישראלי, שמרחיב את כלי הדם.
ויש עוד דבר אחד, והוא הכי חשוב.
הנוזל שמנפח אתכן כבר לא בתוך הוורידים. הוא בחוץ, בתוך הרגל.
ולשם הכליה פשוט לא מגיעה.
וזו הסיבה שכדור המים לא פתר לי את זה. הוא עשה בדיוק מה שהוא אמור. הוא באמת הוציא נוזל. הוא פשוט הוציא אותו מהמקום הלא נכון.
ואותו דבר בדיוק לגבי המלח. מלח קובע כמה נוזל יש בגוף. הוא לא קובע אם הרגל מצליחה להעלות אותו למעלה.
לא נכשלתי בדיאטה. הבעיה פשוט לא הייתה שם.
וכשהחום, העיסוי והלחץ עובדים ביחד, הנוזל מתחיל לזוז החוצה.
הקרסול קטן יותר. הרגל קלה יותר. והחריץ פחות עמוק.
וזו לא תחושה שהורדמה. זה נוזל שיצא.
והדבר הכי טוב?
אין כדור לבלוע. ואין גרב שצריך להיאבק איתה חמש דקות מעל העקב.
זה רבע שעה בכורסה בערב, ואחריה אני יכולה לקום.
בעצם קניתי שני זוגות. אחד לי ואחד לאחותי, שעומדת כל היום בעבודה וגם אצלה זה קורה.
אחרי שבעה ימים בלבד הרגשתי הבדל ענק. הרגליים כבר לא הרגישו כמו שקי חול בסוף היום.
בלי החריצים המכוערים בקרסול.
בלי הפעימה הזאת שלא נותנת לישון.
ובלי גרבי הלחץ. הפסקתי איתן לאט לאט, ואני לא מתגעגעת אליהן לרגע.
והנה הדבר שלא ציפיתי לו בכלל.
אחרי כמה שבועות התחלתי לקום בבוקר עם קרסוליים נקיים שוב.
בקיץ שעבר הוצאתי מהארון את הסנדלים שחיכו שם שלוש שנים. פשוט נעלתי אותם ויצאתי מהבית.
ובחתונה של הבת שלי לבשתי שמלה, ונעלי הערב נרכסו בלי שום בעיה.
ורקדתי עד הסוף.
